גליה עופרי ציורים ורישומים

הציורים שלי מתעסקים עם מערכות יחסים ארוכות טווח שיש לי עם זיכרון, בית, קירבה וריחוק. הציורים מבטאים ניגודים בין שקט לבין חרדה. ("לישון לצד הזרם") ציורי הם מעיין אפוקליפסות שקטות- ניגוד בין החוויה האסתטית העשירה של הצבע והצורה לבין מה שהיא מתארת: קריסה/אסון. (סדרת העבודות "שקט").

אני לוקחת דימויים סמי נוסטלגיים ומנכסת אותם לזיכרונות האישים שלי. הנוסטלגיה משמשת אותנו כיסודות יציבים לנוח ולהתרפק עליהם. הציורים יוצרים הפרעה ומחבלים בהסתכלות על העבר על ידי בנייה מחודשת ודינמית של הנוסטלגיה. אני מייצרת את העבר בהווה ולא מאפשרת לנוסטלגיה להפוך להיסטוריה. היום אנחנו יודעים שזיכרון הוא דבר דינמי שנבנה כל הזמן מחדש. הוא איננו סטטי ואובייקטיבי אלא פעולה של יצירה: הזיכרון נבנה בהווה תוך כדי פעולת ההיזכרות.

בציור הזיכרון והזהות יוצרים זה את זה תוך כדי פעילות גומלין תמידית.

בציוריי ישנם כוחות שונים של זיכרון שחיים יחד באינטראקציה והזנה הדדית. לצד הזיכרון של התודעה הגוף גם משמר זיכרון. לעיתים רגשות חזקים נחווים ללא היכולת לבטא אותם או לזכור אותם באופן מודע. רגשות אלו נשמרים בגוף. מאוחר יותר סיפורים ותמונות מעצבות מחדש את הזיכרון המקורי בתודעה. בעוד התודעה נצמדת לתיאור, הגוף זוכר את החוויה הראשונית.

מבעד לנראות המהודקת והנוקשה של הדמויות, זיכרונות מתעוררים. הביצה (swamp) היא מעיין שכבה דקה של זיכרון שנוכח בציור. הדמויות לעיתים קרובות נמצאות בעולם ביצתי ותלוש. הרקע צבעוני, מופשט, סובב את הדמויות והן צפות או צומחות ממנו. ("אחד משלי") הביצה חוזרת בצמחיה, בשורשים ובמים. כמו תהליך ההיזכרות הדינמי, הביצה- בחיוניות שלה ובמחזוריות של החיים והמוות- מאיימת על הניסיון לשלוט בחיים ("Living Room").

בעוד המבנה מנסה לדכא את הביצה, הביצה מאיימת למוטט את המבנה.

אני אוהבת לשחק עם הנוכחות שלי בציור. למרות שהדמויות שאני עובדת איתם הם לא אני- אני מקפיאה אותן, מפקיעה מהן את זכות הדיבור ומדברת במקומן. הכפילות יוצרת הפרעה בזהות של הדמות המצוירת. בציורים הדמויות הן נשיות, החללים והבתים הם דימוי לגוף ("אי תכנון עירוני"). אני משתמשת בחיבור קולאז'י בין הדימויים כדי להמחיש מצבים של ניתוק. (ב"האגם" האם והבת מאוד קרובות אך בו בזמן מנותקות זו מזו) עצם האנושיות והמורכבות של הדמויות עושה אותם שבירות.

ישנה זרימה מתמדת בין תמימות גדולה לבין משהו מאוד אפל ("ילדת עוף").

סיטואציות תמימות של ילדות הופכת ללא בטוחות, מאיימות. הצבעוניות הופכת לבוצית, הקו למלא תנועה ("העורבים") הדמויות תלושות. (כמעט נופלות אחורה כמו בציור "איה").

אני לא נותנת לילדות שבסיפור להישאר ילדות (בדימוי המקורי ממנו עבדתי על "הנזירות" ו"איה" הדמויות הן ילדות).

מעניין אותי לפעול בתפר בין הסיפור האישי לבין הזיכרון הקולקטיבי. (לדוגמא הסצנה ב"מיה" היא פאוזה מהסרט "תינוקה של רוזמרי", הדימוי בסדרת ה"שקט" לקוח מצילום של צ'רנוביל) לצד האנושיות והחום שבזיכרונות, במשפחה ובבית- מתקיימות חרדות (חוסר אנושיות, זעם ואיבוד שליטה) ב"הבית הצהוב" הצבעוניות והצורה מתעתעים. לא ברור אם צריך להרגיש הנאה או סכנה. הצבעים הם צבעי קיץ אדום וצהוב, חמים ומפתים אבל הם גם יכולים לשרוף. קירות הבית פרוצים, זרים יכולים להיכנס. אין שמירה על הגבולות בתוך הבית עצמו. הבית כולו הפך למסדרון, מעיין מסלול בריחה.

עם המעבר לניו יורק ב2005 העבודות עברו שינוי בטכניקה ובגודל. השינוי באורך חיים הצריך שינוי מציורי שמן על בד לציורים ורישומים על נייר. המעבר לצבעי מים, טושים ועיפרון על נייר הכניס פן ארעי ופחות יציב בעבודות.

בציורי נוסטלגיה ויסודות עומדים מול זיכרון וביצה. אני עומדת בביצה, לא יודעת איפה הגוף נגמר והביצה מתחילה, אני מתבוננת ומתחילה לתאר.