Digital Z Print -
Yes Gallery, Brooklyn, NY.
Jan.10 – Feb.01 2009
curators: Lesley Doukhowetzky and Michael Farmer.
Once Upon A Time -
ISE Foundation Gallery,
Soho, NY.
Nov.20 2008 – Jan.09 2009
Curators: Jean Barberis and CḥenTamir
Selected Exhibitions
Artist Statement
I borrow from images of women embedded in the collective memory and retell their story through my own voice. I am looking for simple situations where our most fundamental needs are being exposed. The women in my watercolor paintings are eating, sleeping or interacting with other figures. I question these domestic activities by blurring the borders of what's defined “normative”.
Behind this naive appearance, an odd world is revealed, where human contacts and spaces are no longer safe. Eating becomes devouring, sleeping becomes disappearing and the outside is penetrating the inside.
The paintings also feature interiors and natural spaces. I see them as a theater setting or actor's props. They contains a world of human complexity, where constant struggle is also a place of silence and richness of colors.
Memory Swamp [read the extanded statement in Hebrew]
'Memory Swamp' - a recurring theme in my work, is a repository where personal demons and memories collide.
I'm interested in the dynamic nature of memories, constantly recreated through the act of remembering. Our mind is reshaping our original experiences while our body remembers what has been locked away. Watercolor paintings and drawings reveal a psychological tension, where figures and interiors are portrayed in strong, alluring colors.
In painting, I stand in the morass, partially numb, not knowing where the body ends and the swamp begins, I look out and I try to describe.
גליה עופרי ציורים ורישומים
הציורים שלי מתעסקים עם מערכות יחסים ארוכות טווח שיש לי עם זיכרון, בית, קירבה וריחוק. הציורים מבטאים ניגודים בין שקט לבין חרדה. ("לישון לצד הזרם") ציורי הם מעיין אפוקליפסות שקטות- ניגוד בין החוויה האסתטית העשירה של הצבע והצורה לבין מה שהיא מתארת: קריסה/אסון. (סדרת העבודות "שקט").
אני לוקחת דימויים סמי נוסטלגיים ומנכסת אותם לזיכרונות האישים שלי. הנוסטלגיה משמשת אותנו כיסודות יציבים לנוח ולהתרפק עליהם. הציורים יוצרים הפרעה ומחבלים בהסתכלות על העבר על ידי בנייה מחודשת ודינמית של הנוסטלגיה. אני מייצרת את העבר בהווה ולא מאפשרת לנוסטלגיה להפוך להיסטוריה. היום אנחנו יודעים שזיכרון הוא דבר דינמי שנבנה כל הזמן מחדש. הוא איננו סטטי ואובייקטיבי אלא פעולה של יצירה: הזיכרון נבנה בהווה תוך כדי פעולת ההיזכרות.
בציור הזיכרון והזהות יוצרים זה את זה תוך כדי פעילות גומלין תמידית.
בציוריי ישנם כוחות שונים של זיכרון שחיים יחד באינטראקציה והזנה הדדית. לצד הזיכרון של התודעה הגוף גם משמר זיכרון. לעיתים רגשות חזקים נחווים ללא היכולת לבטא אותם או לזכור אותם באופן מודע. רגשות אלו נשמרים בגוף. מאוחר יותר סיפורים ותמונות מעצבות מחדש את הזיכרון המקורי בתודעה. בעוד התודעה נצמדת לתיאור, הגוף זוכר את החוויה הראשונית.
מבעד לנראות המהודקת והנוקשה של הדמויות, זיכרונות מתעוררים. הביצה (swamp) היא מעיין שכבה דקה של זיכרון שנוכח בציור. הדמויות לעיתים קרובות נמצאות בעולם ביצתי ותלוש. הרקע צבעוני, מופשט, סובב את הדמויות והן צפות או צומחות ממנו. ("אחד משלי") הביצה חוזרת בצמחיה, בשורשים ובמים. כמו תהליך ההיזכרות הדינמי, הביצה- בחיוניות שלה ובמחזוריות של החיים והמוות- מאיימת על הניסיון לשלוט בחיים ("Living Room").
בעוד המבנה מנסה לדכא את הביצה, הביצה מאיימת למוטט את המבנה.
אני אוהבת לשחק עם הנוכחות שלי בציור. למרות שהדמויות שאני עובדת איתם הם לא אני- אני מקפיאה אותן, מפקיעה מהן את זכות הדיבור ומדברת במקומן. הכפילות יוצרת הפרעה בזהות של הדמות המצוירת. בציורים הדמויות הן נשיות, החללים והבתים הם דימוי לגוף ("אי תכנון עירוני"). אני משתמשת בחיבור קולאז'י בין הדימויים כדי להמחיש מצבים של ניתוק. (ב"האגם" האם והבת מאוד קרובות אך בו בזמן מנותקות זו מזו) עצם האנושיות והמורכבות של הדמויות עושה אותם שבירות.
ישנה זרימה מתמדת בין תמימות גדולה לבין משהו מאוד אפל ("ילדת עוף").
סיטואציות תמימות של ילדות הופכת ללא בטוחות, מאיימות. הצבעוניות הופכת לבוצית, הקו למלא תנועה ("העורבים") הדמויות תלושות. (כמעט נופלות אחורה כמו בציור "איה").
אני לא נותנת לילדות שבסיפור להישאר ילדות (בדימוי המקורי ממנו עבדתי על "הנזירות" ו"איה" הדמויות הן ילדות).
מעניין אותי לפעול בתפר בין הסיפור האישי לבין הזיכרון הקולקטיבי. (לדוגמא הסצנה ב"מיה" היא פאוזה מהסרט "תינוקה של רוזמרי", הדימוי בסדרת ה"שקט" לקוח מצילום של צ'רנוביל) לצד האנושיות והחום שבזיכרונות, במשפחה ובבית- מתקיימות חרדות (חוסר אנושיות, זעם ואיבוד שליטה) ב"הבית הצהוב" הצבעוניות והצורה מתעתעים. לא ברור אם צריך להרגיש הנאה או סכנה. הצבעים הם צבעי קיץ אדום וצהוב, חמים ומפתים אבל הם גם יכולים לשרוף. קירות הבית פרוצים, זרים יכולים להיכנס. אין שמירה על הגבולות בתוך הבית עצמו. הבית כולו הפך למסדרון, מעיין מסלול בריחה.
עם המעבר לניו יורק ב2005 העבודות עברו שינוי בטכניקה ובגודל. השינוי באורך חיים הצריך שינוי מציורי שמן על בד לציורים ורישומים על נייר. המעבר לצבעי מים, טושים ועיפרון על נייר הכניס פן ארעי ופחות יציב בעבודות.
בציורי נוסטלגיה ויסודות עומדים מול זיכרון וביצה. אני עומדת בביצה, לא יודעת איפה הגוף נגמר והביצה מתחילה, אני מתבוננת ומתחילה לתאר.
About & Contact
Galia Offri is an Israeli artist living in New York since 2005. Galia received her BFA from the Bezalel Academy of Arts, Jerusalem in 2003. She then worked as a senior art instructor in the Petach-Tikva Museum of Contemporary Art. Her work has been exhibited since 2003 in New York, Berlin and Israel. In 2008 she had her first solo show in New York City, with a cover article in the Manhattan Times.
e-mail: Galia [at] GaliaOffri [dot] com